<h1>משמע שחבירו היה</h1>
<h2>דף ל:</h2>
וגרסינן בהחולץ הלכה שומרת יבם שנפלו לה נכסים [יבמות ל"ח ע"ב], דאמר אביי רישא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל. וקסבר אביי ידו כידה, ורבא אי נפלו כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא ידו עדיפא מידה. אלא אידי ואידי כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם. רישא דלא עבד בה מאמר סיפא דעבד בה מאמר וכו', עד איתמר משמיה דרבי אלעזר כותיה דרבא, ומשמיה דרבי יוסי בר חנינא כותיה דאביי. ומסקנא אמר רב פפא דיוקא דמתניתין כותיה דאביי וכו'. ואע"ג דאסקינן הכא דאיתמר משמיה דרבי יוסי בר חנינא כאביי, גרסינן עלה בירושלמי דהחולץ [פ"ד ה"ג] ובירושלמי דכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ"ח ה"ט] על ההיא דשומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הילל שמוכרת ונותנת וקיים. מתה, מה יעשה וכו' ופליגי, בית שמאי אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובית הילל אומרין נכסים בחזקתן. ובגמרא דידן [מקשה] מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ומשני אביי ורבא שני בענין אחר.
ובירושלמי הכא את אמר מוכרת ונותנת וקיים, והכא את אמר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. כלומר פליגי. אמר רבי יוסי בר חנינא הן דאת אמר מוכרת ונותנת וקיים כשנפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם. והן דאיתמר יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב כשנפלו לה משנעשית שומרת יבם. דכיון שלא היה לו לבעל שום זכות בנכסים הללו לא גוף ולא פירות, זיקה שיש עליה אין [בה] זכות ליבם כלל בנכסים. הילכך מוכרת ונותנת לכתחילה וקיים. אבל הא דאיתמר לבית שמאי יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב, בשנפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם דהיינו תחתיו דבעל. וקסבר ידו כידה כיון דנפלו לה בעודה תחת בעלה. וקאמרי בית הילל נכסים בחזקתן דהיינו הנכנסים והיוצאים עמה דהיינו נכסי מלוג, משום דידו דבעל כידה ולא יותר. וכשמת הבעל ואין (לבעל) [ליבם] עליה אלא זיקה אין כח היבם יפה כבעל וגרע [ממנו], הילכך הוו נכסי מלוג בחזקתן, ואין היבם יכול להוציא אפילו החצי. ובית שמאי סברי יד הבעל עדיפא מידה, וכשמת הבעל יד היבם שוה ליד היבמה ויחלוקו. אם נפרש [כן] ניחא לן דהיינו גמרא דידן, דאיתמר משמיה דרבי יוסי ב"ר חנינא כותיה דאביי.
אבל אם כמו שכתוב בספרים פלא והפלא, דנימא הא דמוכרת ונותנת קיים כשנפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם. אלא פלוגתייהו משנעשית שומרת יבם נפלו לה כלפי לייא, האי דינא לאו דינא הוא. השתא אם כשנפלו בעודה תחת בעלה שהיה לבעל כח למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אמרת דמוכרת ונותנת וקיים, כשלא זכה הבעל כלל לא כל שכן. הילכך נראה אם יש לנו לעשות גמרא דידן דאיתמר משמיה דרבי יוסי בר חנינא כותיה דאביי והירושלמי אחד, בעל כרחין להפך הגירסא. ואם יש להעמיד הירושלמי יש לפרש כשנפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם, היינו עד שלא עשה בה מאמר ומשנעשית שומרת יבם משמע לעולם כל זמן שהיא זקוקה כרבא, ומוחלפת שיטת הירושלמי משיטה דידן. ועוד שומרת יבם משמע לעולם כל זמן שהיא זקוקה.
גרסינן בסנהדרין פרק זה בורר [ל' ע"ב] רבי שמעון בן אליקים הוה משתקד עליה דרבי יוסי בר חנינא למסמכיה ולא קא מסתייעא מילתא. יומא חד הוה קא יתיב קמיה דרבי. אמר להו מי איכא דידע הלכה כרבי יהושע בן קרחה או לא אמר לו שמעון בן אליקים דין ידע אמר לו איזי אימא לי. אמר לו סמכיה מר סמכיה. בתר דסמכיה וכו'. כך יש לפרש שרבי שמעון בן אליקים [לא] היה רבו של רבי יוסי בר חנינא, או זקן ממנו אלא חבירו היה והיה עוסק כדי לסמכו. ואע"פ שקשה לומר [כן], כי רבי שמעון בן אליקים תלמידו של רשב"ל היה דהכי גרסינן בפרק אין מעמידין גמרא וגבינת בית אונייקי [ע"ז ל"ד ע"ב]. דאמר ליה רשב"ל לרבי שמעון בן אליקים תרמינך שעתא, אם לא שהיה לו כתלמיד היאך יזלזל בכבודו כל כך. דהכי גרסינן בנערה שנתפתתה הלכה האב אינו חייב במזונות בתו [כתובות מ"ט ע"ב], אמר רבי אילא ואיתימא רשב"ל משם רבי יוסי בר חנינא באושה התקינו שיהא אדם [זן] את בניו ובנותיו כשהן קטנים. אלמא רשב"ל דאמר משם רבי יוסי בר חנינא. ואם רבי שמעון בן אליקים סמכו לרבי יוסי [בר חנינא] (אם) [אז] זקן וחכם היה כבר. מיהו ההיא דאמר ליה רבי שמעון בן אליקים התם והא את הוא דאמרת שרי. ולא קאמר והא מר הוא דשרי
